רועדים עד לעצמות

אותות מכניים בתדר גבוה וברמה נמוכה משפרים את התפתחות השלד והשרירים בנשים צעירות בעלות רמה נמוכה של צפיפות מינרלים בעצם

ויצ'נטה גילסאנז, טישיה אל וורן, מוניק סנצ'ז, פרדריק דורי, סטפן ג'ודקס וקלינטון רובין

לצפייה במקור לחצו כאן

תקציר: מחקר זה בחן את ההשפעה האפשרית של פרקי זמן קצרים שבהם מפעילים אותות מכניים בסדר גודל נמוך ובתדר גבוה על מערכת השרירים והשלד של נשים צעירות בעלות רמה נמוכה של צפיפות מינרלים בעצם. 12 חודשים של אותות לא פולשניים כאלה, בצורה של רטט כלל גופי, למשך לפחות 2 דקות ביום, שיפרו את מסת השרירים בשלד הצירי ובגפיים התחתונות בהשוואה לקבוצת ביקורת.

מבוא: ייתכן שניתן להקטין את השכיחות של אוסטאופורוזיס, מחלה הבאה לידי ביטוי בעיקר אצל אנשים מבוגרים, בעזרת הגדלת מסת העצם בגיל צעיר. נתונים ראשוניים מראים שאותות מכניים ברמה נמוכה מאוד הם אנבוליים לרקמת העצם, והיכולת שלהם לשפר את מסת העצם והשריר בנשים צעירות נחקרה בניסוי זה.

חומרים ושיטות: ניסוי בן 12 חודשים נערך עם 48 נשים צעירות (גילאים 15-20) בעלות רמה נמוכה של צפיפות עצם (BMD) ועם היסטוריה של לפחות שבר עצמות אחד. מחצית המשתתפות נחשפו לטיפול אחד קצר (10 דקות) יומי של רטט כלל גופי ברמה נמוכה (30 הרץ, 0.3 כוח ג'י). שאר המשתתפות שימשו כקבוצת ביקורת. בדיקת CT כמותית בוצעה בנקודת הפתיחה של הניסוי (baseline) ובסוף הניסוי כדי לקבוע את מידת השינויים במסת השרירים והעצמות בשלד נושא המשקל.

תוצאות: בניתוח ITT ("הכוונה לטפל") נמצא כי בקבוצת הניסוי, העצם הספוגית בחוליות המותניות והעצם הצפופה (קורטיקלית) באמצע הירך גדלו ב-2.1% (p=0.025) וב-3.4% (p<0.001) בהתאמה. בקבוצת הביקורת נמצאה עלייה של 0.1% (p=0.74) ושל 1.1% (P=0.14), בהתאמה. השיפורים בעצם הספוגית ובעצם הצפופה היו גדולים ב-2.0% (p=0.06) וב-2.3% (p=0.04), בהתאמה, בקבוצת הניסוי בהשוואה לקבוצת הביקורת. חתך רוחבי של השרירים הפארא-ספינליים היה גדול ב-4.9% (p=0.002) בקבוצת הניסוי בהשוואה לקבוצת הביקורת. כאשר נערך ניתוח לפי פרוטוקול, נמצא כי בין השיפורים, גם בשרירים וגם בעצמות, לבין הסף, היה מתאם הדוק יותר כאשר הייתה היענות טובה לטיפול, כאשר היתרון של הקבוצה שביצעה התערבות מכנית בהשוואה לקבוצת הביקורת הושג ברגע שהמשתתפות אכן השתמשו במכשיר ועמדו ברטט לפחות 2 דקות ביום (n=18), מה שהתבטא בעלייה של 3.9% בעצם הספוגית של עמוד השדרה (p=0.007), בעלייה של 2.9% בעצם הצפופה של הירך (p=0.009) ובעלייה של 7.2% בשרירים הפארא-ספינליים (o=0.001) בהשוואה לקבוצת הביקורת ובהשוואה למשתתפות שלא הפגינו היענות לטיפול (n=30).

מסקנות: תקופות קצרות של אותות מכניים ברמה נמוכה מאוד, כמה סדרי גודל פחות מהאותות הכרוכים בתרגילים נמרצים, הצליחו להגדיל את מסת השריר בשלד נושא משקל בנשים צעירות עם רמה נמוכה של צפיפות עצם. אם ניתן לשמר את השיפורים הללו בהרכב העצמות והשרירים לאורך שנות הבגרות וההזדקנות, הרי שהתערבות כזו עשויה להיות מועילה במניעת אוסטאופורוזיס בשנות ההזדקנות.

מבוא

מצב שבו העצמות רגישות ומועדות לדלדול מסת העצם עלול להתקיים כבר בגיל צעיר. כמות העצם הנבנית בתקופת גיל ההתבגרות היא אחד התורמים החשובים לשיא מסת העצם באנשים צעירים, ושיא מסת העצם באנשים צעירים היא כנראה אחד הגורמים המנבאים אוסטאופורוזיס בזקנה. המחקר אמנם ממשיך לזהות אמצעים להתמודד עם אוסטאופורוזיס בזקנה, אבל הנתונים הנוגעים לילדים, לבני נוער ולאנשים צעירים מלמדים שאם נצליח לשפר את בריאות העצם בשלב מוקדם בחיים זה עשוי לספק לנו דרך למנוע אוסטאופורוזיס עשרות שנים לפני שהבעיה מופיעה. עם זאת, היתרונות של התערבות פרמקולוגית בגיל צעיר למניעת מחלה שאולי תופיע בעוד עשרות שנים לא בהכרח מומלצת לנוכח הסיבוכים האפשריים של טיפול ממושך כזה. נכון להיום, רוב ההתערבויות מתמקדות בתרופות מונעות ספיגה (איכול) המעכבות את התהליכים התאיים של שחלוף עצם. אולם, כאשר רושמים טיפול כזה כאסטרטגיית מניעה לאורך כמה עשורים זה עלול לפגוע הן באיכות העצם והן ביעילות הטיפול. ולא פחות חשוב, התערבות המתמקדת רק בהרכב העצמות נוטה להתעלם מהחשיבות של חוזק העצם ושל השליטה העצבית-שרירית ומהתפקיד שלהם בצמצום שכיחות מקרי הנפילה ושבירת עצמות בגיל מבוגר.

לכן כיום יש יותר ויותר ניסיונות לבחון את הגורמים הסביבתיים הניתנים לשליטה, כמו התעמלות, העשויים לעודד שיפור מצב העצמות והשרירים בשנים שבהן הגוף גדל, הרבה לפני שמסת העצם מגיעה לשיאה. הניסיון למקסם את יתרונותיה של ההתערבות המכנית מבלי לסכן את השלד כולל בתוכו את השאיפה לזהות את המרכיבים האנבוליים של סביבת העומס. אחת הדעות הרווחות באשר להסתגלות השלד להתעמלות קובעת שכדי להגדיל את מסת העצם חייבים העומסים המכניים להיות גדולים, כך שהתרגול הפיסי הנמרץ יעורר די לחצים על העצמות, ברמה שתגרום לנזקים מזעריים בעצם ותעודד יצירת עצם דרך תיקונן של הרקמות שניזוקו. לעומת העומסים הגדולים הללו והנזק האפשרי שהם עשויים לגרום, לאחרונה הוכח שדווקא לחצים בתדר גבוה וברמה נמוכה מאוד על מסת העצם, בדומה לאלה שנגרמים על-ידי כיווצי השרירים במצב של עמידה פשוטה תוך שליטה ביציבה, הם עומסים אנבוליים לרקמת העצם. מחקרים שנערכו עם בעלי חיים הראו שעומסים בסדר גודל נמוך ובתדר גבוה, שנוצרים על-ידי רטט, יכולים לעודד יצירת עצם באזורים נושאי משקל של השלד. ראיות ראשוניות מראות שאותות כאלה יכולים לעכב איבוד עצם בנשים לאחר מנופאוזה ולשפר את היווצרות וצמיחת העצם בילדים עם בעיות גופניות שונות.

אחד מתוך שלושה ילדים סובל משבר בעצמות בתקופה שלפני התבגרות השלד. פעילות פיסית מאומצת וסיכונים הקשורים בעיסוקים ספציפיים נחשבים לגורמי מפתח בפתוגנזה של שברים, אבל לא מעט מחקרים הראו שבני נוער שסובלים משברים סובלים גם מירידה במסת עצם. לכן, השימוש באותות מכניים ברמה נמוכה כדי לחזק את העצמות של צעירים עם מסת עצם נמוכה עשוי להיות רלוונטי לא רק לטיפול בפגיעות קיימות של העצם, אלא גם, באמצעות שיפור שיא מסת העצם ושימור השיפור הזה לאורך הבגרות, ייתכן שיש כאן שיטה שתקטין את הסיכון לאוסטאופורוזיס ולשברים בגילאים מבוגרים יותר. מחקר זה נועד לקבוע האם חשיפה יומיומית קצרה לגירויים מכניים ברמה נמוכה מאוד נמצאה אנבולית להתפתחות השרירים והשלד בקרב נשים צעירות בגילאים 15-20 הסובלות מצפיפות עצם נמוכה ומשברים. לנוכח העובדה שלנשים האלה יש סיכוי להגיע לשיא מסת עצם נמוך למדי ולכן הן עלולות להימצא בסיכון גבוה יותר לאוסטאופורוזיס בשלבים מאוחרים יותר בחיים, התחזית היא ששיפור וחיזוק של מערכת השרירים והעצמות בשלב מוקדם יותר בחיים ובשיטות לא תרופתיות, אם ידאגו לתחזק אותו, יוכל להפחית את הסיכון למחלה מטרידה זו.

חומרים ושיטות

תכנון המחקר, הפרוטוקול וטפסי ההסכמה נבדקו ואושרו על-ידי הוועדה המוסדית לאישור מחקרים רפואיים בבית החולים לילדים בלוס אנג'לס (CHLA) והוועדה האתית לאישור ניסויים בבני אדם של הרופא הראשי של ארה"ב (Surgeon General). כל המשתתפות והורי המשתתפות שטרם הגיעו לגיל 18 חתמו על טופסי ההסכמה.

משתתפות המחקר

משתתפות המחקר היו צעירות לבנות ובריאות בגילאים 15-20, שכולן סבלו משבר אחד לפחות בעבר. המועמדות והוריהן עברו ראיון מקדים שבו הוצגו בפניהם מטרות המחקר והמבדקים שיתבצעו. מועמדות שסבלו ממחלה כרונית או אחרת לא הורשו להשתתף במחקר אם היו חולות יותר משבועיים ב-6 החודשים שלפני הניסוי, אם אושפזו בבית חולים במהלך שלוש השנים שקדמו לניסוי, או אם נטלו תרופה כלשהי, לרבות גלולות למניעת הריון. מועמדות הרות, כאלה שהיו בהריון בעבר, או כאלה שהווסת שלהם הייתה בלתי סדירה במהלך יותר מארבעה חודשים או במשך שני מחזורים לא הוכנסו לניסוי.

כל המועמדות עברו מבדקים גופניים לקביעת רמת בריאותן הכללית, המדדים החיוניים, ושלב ההתפתחות המינית שלהן. רק מועמדות שכבר הגיעו לבשלות מינית מלאה (שלב 5 לפי טנר) הוכנסו לניסוי. לאחר מכן נבדקו גובה, גובה בישיבה, משקל, ומדד מסת גוף (BMI), כמו גם קביעת גיל העצמות על סמך צילום מתיחה השוואתי של כף יד שמאל ומפרק כף היד. מועמדות שאצלן האפיפיזיס (אזור קצוות העצם הרחבים) של עצמות הפלנגס של כף היד ושל העצמות המטקרפליות טרם התאחו באופן מלא לא הוכנסו למחקר כדי להימנע מהכללת מועמדות שעלול להתגלות אצלן עיכוב בהתפתחות.

מול כל הקריטריונים הללו נבדקו המועמדות עד להכללה של 150 משתתפות. בסופו של דבר נלקחו מדדי CT וחמישים המועמדות עם ערכי ה-CT הנמוכים ביותר של צפיפות עצם ספוגית בשלד (~1 SD מתחת לערכי שיא הצפיפות) הוזמנו לקחת חלק בשלב של הניסוי שכלל את ההתערבות הטיפולית. המשתתפות הללו חולקו לקבוצת הניסוי שעליה יושמה ההתערבות המכנית ולקבוצת ביקורת, בחלוקה שהתבססה על מקום מגוריהן. 25 המשתתפות שמקום מגוריהן היה הקרוב ביותר לבית החולים לילדים של לוס אנג'לס נבחרו לקחת חלק בקבוצת ההתערבות המכנית וה-25 הנותרות שימשו כקבוצת ביקורת. המשתתפות שהוכנסו לקבוצת הביקורת לא השתתפו בשום התערבות מכנית אך עברו את אותן בדיקות קו בסיס ובדיקות מעקב כמו המשתתפות בקבוצת ההתערבות.

הערכת תזונה ופעילות גופנית

שאלוני תזונה ופעילות גופנית הושלמו בנקודת הפתיחה (קו הבסיס), אחרי 6 חודשים ואחרי 12 חודשים. את מצב התזונה של המשתתפות הערכנו בעזרת ניהול יומן אכילה מפורט. כדי למנוע השפעות גורם מטעה של צריכת הסידן קיבלו כל המשתתפות מינון יומי של טבלית אחת של טאמס 500 בטעם פרות המכילה 500 מ"ג של סידן טהור למשך כל שנת המחקר. כדי לעודד היענות מרבית ונטילה סדירה של הטאמס קיבלו המשתתפות תזכורות טלפוניות שבועיות.

רמות הפעילות הגופנית של כל משתתפות הניסוי נבדקו באמצעות שאלון רישום יומיומי של הפעילות הגופנית בנקודת הפתיחה של הניסוי, אחרי 6 חודשים ובסוף הניסוי.

המשתתפות נתבקשו לציין את מספר הפעמים בשבוע החולף שבהן עסקו בפעילות גופנית מאומצת, מתונה או קלה במשך יותר מ-15 דקות. כדי למנוע בלבול קיבלו המשתתפות את ההגדרות המדויקות של כל סוג של פעילות גופנית, כמו גם מספר דוגמאות של סוגי ספורט המשתייכים לכל קטגוריה. הציון הסופי נקבע על-ידי הכפלת התגובות בכל קטגוריית עצימות בערך הרלוונטי של מכפלות ההוצאה הקלורית של הפעילות, וחיבור כל הסכומים. כלומר, מדד זה מייצג אלמנטים של תדירות הפעילות, של עצימותה ושל משך הזמן שהפעילות ארכה, עם מקדם אמינות של בדיקה ובדיקה חוזרת של 0.81.

מדידות CT של מסת עצם ושריר

כל המשתתפות עברו בדיקות CT עם אותו סורק וכל הבדיקות בוצעו על-ידי אותו טכנאי. בשלד הצירי בוצע זיהוי של האתרים שיש לסרוק עם תמונות גישוש לאטרליות ומדידות של צפיפות העצם הספוגית וממדי חתך הרוחב של הגופים החולייתיים בחוליה המותנית הראשונה, השנייה והשלישית. המדידות הללו שיקפו את צפיפות רקמות העצם במונחים של מיליגרם לסנטימטר מעוקב. בירך, מיקום הנקודה לסריקה נקבע בבדיקה גופנית, ונלקחו מדידות של אזור חתך הרוחב (מ"מ רבוע) ואזור העצם הקורטיקלית (מ"מ רבוע) באמצע הירך. מקדמי השונות עבור מדידות CT חוזרות ונשנות של צפיפות העצם הספוגית בחוליות ובחתך הרוחב של הגוף החולייתי, ושל צפיפות העצם הקורטיקלית, אזור העצם הקורטיקלית ואזור חתך הרוחב של הירך, נעו בין 0.6% לבין 1.5%.

על סמך תמונות CT של חתך הרוחב שנלקחו מחוליות L1, L2 ו-L3, וממרכז הירך, נקבעו האזורים של השרירים הפארא-שדרתיים והארבע ראשי (מ"מ רבוע). לצורך מחקר זה הוגדר אזור השלד והשרירים הפארא-שדרתיים כאזור משולב של שריר המותן-כסל, זוקפי הגב, ושריר המתניים המרובע. במבדקים שלנו, מקדמי השונות עבור מדידות CT חוזרות ונשנות של השריר בירך ובגו נמצאו בין 1% לבין 2%.

הזמן שנדרש כדי להשלים את סריקות ה-CT של כל משתתפת היה כ-10 דקות . מדידות ה-CT הושגו בעובי של 1.5 או 1.0 מ"מ, 80kVp, 70mAmp ו-2s. הקרינה הייתה 100-150mrems (10-15mJ/kg) נקודתית למקטע בעובי 10 מ"מ של הדמיה במרכזם של הגופים החולייתיים של L1, L2 ו-L3 והמקטע בעובי 1.5 מ"מ של מרכז הירך. מינון הקרינה המעשי היה ~10mrem, לרבות זה הכרוך בתמונת הגישוש.

בדיקות DXA של הרכב הגוף והעצמות

כל המשתתפות עברו גם בדיקות עם סורק ה-DXA וכל המבדקים בוצעו על-ידי אותו טכנאי. ה-BMC (תכולת המינרלים בעצם) וה-BMD האזורי (צפיפות המינרלים בעצם) נמדדו עבור כל הגוף ועבור עמוד השדרה המתני. בנוסף נעשה שימוש בסריקה כלל-גופית כדי לקבוע מסת שומן כוללת ומסת גוף רזה כוללת. שיעור הדיוק עבור ערכי ה-BMD של כלל הגוף ושל עמוד השדרה היה 0.4% ו-1.6% בהתאמה, ועבור מסת שומן כוללת ומסה רזה כוללת היו שיעורי הדיוק 3.1% ו-0.6% בהתאמה. סריקות גוף כוללות ארכו פחות מחמש דקות וכללו חשיפת הגוף לקרינה של 0.4mrem, בעוד שסריקות עמוד השדרה הושגו ב-30s עם חשיפת עור של 3.7mrem.

התערבות של גירויים מכניים

כדי להפעיל על השלד נושא המשקל אותות מכניים ברמה נמוכה ובאופן מבוקר תוכננה פלטפורמה קטנה (36x36x9 ס"מ) המפיקה תאוצה סינוסואידלית אנכית. המשטח העליון של הפלטפורמה הואץ ב-0.3 כוח ג'י משיא לשיא (1.0 כוח ג'י = שדה הכבידה של כדור הארץ =9.8m/s2) ובתדר של 30 הרץ (מחזורים לשנייה) באמצעות אקטואטור סלילי בכוח קטן (18N). התאוצה היא הרבה מתחת להמלצות שפרסמו ארגון ISO וארגון הבריאות והגהוּת OSHA עבור מגבלות החשיפה לרטט. ההעתקה של המשטח העליון ב-30 הרץ וב-0.3 כוח ג'י הייתה פחות מ-50µm.

ההתערבות המכנית בוצעה אחרי התקנת מכשירי הרטט בבתיהן של המשתתפות. המשתתפות נתבקשו לעמוד על הפלטפורמה במשך עשר דקות מדי יום במהלך 12 חודשים. כל מכשיר צויד במערכת ניטור אלקטרונית מובנית שתיעדה באופן אוטומטי את משך השימוש במכשיר מדי יום. המעקב אחרי ההיענות לתוכנית התבצע באמצעות כיול חודשי והורדת הנתונים ממערכת הניטור של המכשיר, וכן במעקב טלפוני שבועי.

ניתוח סטטיסטי

כדי לנתח את הממצאים בוצעו הן ניתוח ITT ("כוונה לטפל") שכלל את כל המשתתפות שהחלו את הפרוטוקול בנקודת הפתיחה (קו הבסיס), והן ניתוח PP (ניתוח לפרוטוקול) שתוכנן כך שאינו לוקח בחשבון את מי שנשרו מהניסוי ואת אלו שרמת ההיענות שלהן להתערבות הייתה בלתי מספקת. הניתוח הסטטיסטי בוצע בעזרת תוכנת Stata 8.0 ו-SPSS 13.0 for Windows. כל הערכים המופיעים מוצגים כממוצע ±SD, אלא אם מצוין אחרת. גודל המדגם נקבע א-פריורי, מתוך ציפייה למחקר מאוזן עם הבדל של 4% בין שיפור ה-BMD של העצם הספוגית בקבוצת הניסוי לבין זה של קבוצת הביקורת במהלך 12 החודשים, תוך הנחה שהתגובה במחקר זה תהיה משמעותית יותר מזו שהושגה בעמוד השדרה כאשר אות של 0.2 כוח ג'י ו-30 הרץ יושם בקבוצה של נשים לאחר מנופאוזה, והערכים לצפיפות העצם הספוגית ברביעון התחתון יהיו 178±9 mg/cm2 . גודל דגימה של 25 משתתפות בכל קבוצה הוביל לעצמה סטטיסטית של 0.80 עם α של 0.05.

בניתוח ה-ITT נערכה השוואה בין מאפייני קו הבסיס עם מבחן T של שני מדגמים. מבחני T מזווגים שימשו כדי לנתח את השינויים במדידות מול קו הבסיס, ומבחן T לא מזווג שימש להשוות הן שינויים אבסולוטיים והן שינויים יחסיים (באחוזים) שקרו עם הזמן בקבוצת הביקורת ובקבוצת הניסוי. בדיקה זו היא שוות ערך ל-ANOVA חוזרת ונשנית, ששימשה כדי לכלול מדידות קו בסיס כמו גיל העצמות או גובה כמשתנים מסבירים (קווריאט). מבחן ANOVA רב-משתני הישווה בו זמנית כמה שינויים שאירעו עם הזמן בשלד הציר ובשלד הגפיים.

ניתוח ה-PP תוכנן לזהות את הקשר בין מינון לתגובה, קשר שבו יעילותו של המכשיר יכולה להיראות כתלויה בהיענות להתערבות, כלומר, הניתוח בודק האם תגובת "סף" הדומה לזו שנמצאה במחקרים עם בעלי חיים הופיעה בשלב מסוים, מעבר למספר ספציפי של מחזורי תאוצה, או שמא העמסה נוספת לא סיפקה יתרונות נוספים לרקמת העצם. בניתוח לאחר מעשה זה חולקה קבוצת הניסוי לרביעונים כדי לאפשר השוואה בין הנשים שרמת ההיענות שלהם לתוכנית הייתה כ-25%, לבין אלו שהיענותן לתוכנית הייתה בין 25%-50%, אלו שבין 50%-75%, ואלו שבין 75%-100%, כלומר ייצגו את הנשים שהכי התקרבו לתוכנית של 10 דקות מדי יום. השוואה כזו יכולה לעזור ולקבוע אם ניתן להעריך שימוש מינימלי הכרחי במכשיר.

תוצאות

מתוך 150 מועמדות שהתנדבו למחקר נבחרו בסופו של דבר להשתתף 50 הנשים עם ה-BMD הנמוך ביותר. שתי משתתפות, אחת בקבוצת הניסוי והשנייה בקבוצת הביקורת, החלו להשתמש בגלולות נגד הריון במהלך התקופה שבין יום ההרשמה לניסוי לבין תחילת הפרוטוקול ולכן הוצאו מהניסוי עוד לפני תחילת הפרוטוקול. הנשים שהתגוררו בקרבה גיאוגרפית לבית החולים הוכנסו לקבוצת הטיפול וטבלה 1 מציגה את מאפייני קו הבסיס של קבוצת הביקורת (N=24) ואת אלו של קבוצת הניסוי (N=24). בחירת המשתתפות אמנם התבססה על קרבתן לבית החולים, אך המדד היחיד שהיה שונה באופן מובהק בין הקבוצות בתחילת הניסוי (בקו הבסיס) היה הגובה. הנשים בקבוצת הביקורת היו גבוהות ב-1.8% מאלו שבקבוצת הניסוי (p=0.037).

טבלה 1

טבלה 1
מדדי קו בסיס וערכי p עבור פרמטרים אנתרופומטריים, פעילות גופנית, וצריכת סידן בקבוצת הביקורת ובקבוצת הניסוי (N=24 בשתי הקבוצות)

ניתוח ITT

במהלך המחקר בן השנה נמצאו בקרב המשתתפות בקבוצת הניסוי ובקבוצת הביקורת שיעורים זהים של עלייה בגובה (0.4%), ושיעורים דומים של עלייה במשקל (2.6% בקבוצת הניסוי ו-2.1% בקבוצת הביקורת), ב-BMI (1.9% ו-1.4% בהתאמה), ובצריכת הסידן (42% ו-36% בהתאמה), ללא הבדלים מובהקים במדידות המעקב של הפעילות הגופנית או חוסר פעילות. לא היו תגובות שליליות לטיפול.

בטבלה 2 מופיע סיכום התוצאות מניתוח ה-ITT, עם ערכים מנקודת הפתיחה של הניסוי (קו הבסיס) וממדידות המעקב של CT של השרירים ושל העצמות בשלד הצירי ובגפיים התחתונות, מכל המשתתפות בשתי הקבוצות. בסדרת מדידות השרירים והשלד שנערכה בתחילת המחקר (קו הבסיס) לא נמצאו הבדלים מובהקים בין שתי הקבוצות. בבדיקות המעקב שנערכו לקבוצת הניסוי נמצאו עליות מובהקות בכל המדדים המורפולוגיים, לעומת זאת בבדיקות שנערכו לקבוצת הביקורת השינוי המובהק היחיד שנצפה היה באזור חתך הרוחב של הירך.

טבלה 2

טבלה 2
מדידות CT בתחילת הניסוי ולאחר שנה, עבור אזורים ספציפיים בשלד והשרירים בשלד הצירי ובגפיים, מקבוצת הביקורת ומקבוצת הניסוי (N=24 עבור שתי הקבוצות)

טבלה 3 מציגה את השינויים האבסולוטיים ואת השינויים באחוזים עבור כל הנשים בכל אחת מהקבוצות. בשלד הצירי נראו עליות גדולות יותר באופן מובהק, הן באופן אבסולוטי והן באחוזים, בשרירים הפארא-שדרתיים של קבוצת הניסוי בהשוואה לקבוצת הביקורת, עם עלייה גבוהה ב-6% בשריר המותן (p<0.003) ו-4.4% בזוקפי הגו (p=0.03). בשלד נמצאו 2.0% יותר עצם ספוגית בקבוצת הניסוי בהשוואה לקבוצת הביקורת (p=0.06).

טבלה 3

טבלה 3
אחרי שנה של פרוטוקול ניסוי, שינויים אבסולוטיים ובאחוזים במדידות CT של אזורים ספציפיים בשלד ובשרירים, בשלד הצירי ובגפיים, בקבוצת הביקורת ובקבות הניסוי (N=24 בכל קבוצה)

בגפיים נמצא כי אצל המשתתפות בקבוצת הניסוי הייתה עלייה גדולה ב-2.3% באזור העצם הצפופה בירך בהשוואה לקבוצת הביקורת (p<0.04, איור 1). בהתחשב בכך שאזור חתך הרוחב שהוגדר על-ידי המעטפת הפריאוסטלית (חיצונית – אזור חתך רוחב של הירך) היה דומה בשתי הקבוצות, העלייה באזור העצם הושגה בעקבות אפוזיציה (התעבות העצם) במשטח האנדוסטלי (פנימי).

איור 1

איור 1
שינויים באחוזים (mean±SE) שהתרחשו במהלך פרוטוקול של שנה, הן ממשתתפות קבוצת הביקורת (עמודות לבנות) והן מקבוצת הניסוי (עמודות מפוספסות), תוך שימוש בניתוח ITT והכללת כל 24 המשתתפות שהחלו את הפרוטוקול בכל קבוצה. הגרף מציג את נתוני ה-CT מאזור העצם הקורטיקלית של הירך (p=0.04) ומה-BMD של העצם הספוגית של השלד (p=0.06), ומכלל השרירים הפארא-שדרתיים (p=-.002)

לא נמצא מתאם מובהק בין אף אחד ממשתני קו הבסיס לבין השינויים האבסולוטיים או השינויים באחוזים במהלך 12 חודשי המחקר. כתוצאה מכך, ערכי p השתנו באורח מובהק כאשר כל אחד ממאפייני קו הבסיס הללו נחשב כמשתנה מסביר (קווריאט) עבור ההשוואה האבסולוטית והיחסית בין משתתפות קבוצת הביקורת לבין המשתתפות שבקבוצת הניסוי.

הבדלים מובהקים מבחינה סטטיסטית בין קבוצת הניסוי לבין קבוצת הביקורת נמצאו גם כאשר משתני כל התוצאות נותחו כוקטור של תצפיות תוך שימוש בניתוח שונות רב-משתני עם מדידות חוזרות. זה היה נכון גם כאשר הנתוח התבסס על שינויים אבסולוטיים וגם כאשר היה מבוסס על שינוי באחוזים, עם או בלי משתנים מסבירים (p<0.05). כאשר הופרדו לשני אזורים אנטומיים שונים, ההבדלים המובהקים נצפו בהקשר של השלד הצירי, אך לא בזה של הגפיים.

ניתוח PP

ההיענות להתערבות בקרב 24 הנשים בקבוצת הניסוי נעה בין 1% לבין 100%, כשהממוצע היה 130.3±92.1 דקות לחודש, או 4.3 דקות ביום (איור 2A). ניתוח PP לאחר מעשה שימש כדי לקבוע האם משך החשיפה לטיפול העניק יתרון של מינון לתגובה, או שמא קיים סף היענות שמעבר לו החשיפה להתערבות המכנית כבר לא העניקה שום יתרון נוסף. קבוצת הניסוי חולקה לרביעונים לפי שיעורי ההיענות לטיפול, כשהרביעון התחתון כלל ערכי היענות של 1%-13% (n=6), השני היה של 21%-39% (n=6), השלישי של 41%-71% (n=6) והאחרון של 77%-100% (n=6).

איור 2

איור 2
(A) היענות של כל 24 המשתתפות בקבוצת הניסוי, כפי שבאה לידי ביטוי בדקות לחודש. כל משתתפת נתבקשה להשתמש במכשיר במשך 10 דקות ביום, כך ש-300 דקות בחודש מייצגות היענות של 100%. המשתתפות בקבוצת הניסוי מיוצגות כמי שהשתמשו במכשיר פחות מ-20% מהזמן המוקצב ומוגדרות כבעלות שיעור היענות נמוך (N=6) או כמי שהשתמשו במכשיר יותר מ-20% מהזמן המוקצב ומוגדות כבעלות שיעור היענות גבוה (N=18).
(B) שינוי באחוזים באזור חתך הרוחב של שרירים זוקפי הגו של כל משתפת בקבוצת הניסוי, בהקשר של שיעורי ההיענות שלהן.

השפעת המינון הייתה ברורה במדידות של שרירי זוקפי הגו, שהעניקו את האינדיקציה הראשונה לעלייה משמעותית במסת העצם שהושגה בשיעורי היענות של 20% (2 דקות ביום, איור 2B). בהערכה לפי התגובתיות של רביעוני ההיענות הספציפיים של נצפו מאפייני סף ברורים במספר נקודות בשלד ובשרירים, כאשר הנשים ברביעון התחתון לא הגיבו כלל להתערבות, ואילו אצל שלושת הרביעונים הגבוהים יותר נמצאו תגובות דומות מאוד (איור 3). לנוכח חוסר התגובתיות של הרביעון התחתון עם שיעורי ההיענות הנמוכים ביותר, הועברו המשתתפות הללו לקבוצת הביקורת. העברתן צמצמה עוד יותר את ההבדלים במאפייני קו הבסיס בין שתי הקבוצות, לרבות ערך ה-p עבור הבדלי הגובה, מפחות מ-0.05 ל-0.8.

איור 3

איור 3
שינויים באחוזים (mean±SE) במהלך תקופה של שנה עבור (A)שרירים פארא-שדרתיים; (B) BMD של העצם הספוגית בחוליות, (C) אזור קורטיקלי בירך, במשתתפות קבוצת הביקורת (עמודות לבנות, N=24) בהשוואה למשתתפות קבוצת הניסוי בכל אחד מרביעוני ההיענות לטיפול (N=6 בכל רביעון). ערכי p משקפים השוואה של המשתתפות משלושת רביעוני ההיענות העליונים (היענות של יותר מ-20%) מול קבוצת הביקורת בתוספת רביעון ההיענות התחתון (היענות של פחות מ-20%). שימו לב כי נמדד שינוי קטן בלבד במשתתפות קבוצת הביקורת וברביעון ההיענות התחתון במהלך השנה, בעוד שהתגובה האנבולית לאותות המכניים לא גדלה מעבר לסף השתי דקות, מה שמרמז שתגובת העצם לאותות המכניים היא בצורה של "טריגר" ולא הסתגלות מצטברת של תגובה למינון.

מהסיכום המוצג בטבלה 4 אנו למדים שנשים שביצעו את ההתערבות המכנית לפחות שתי דקות ביום (n=18) הפגינו עליות מובהקות בהשוואה לקבוצת הביקורת ולרביעונים הנמוכים של היענות לטיפול (n=30). באיור 4 רואים את ההבדלים בין הקבוצות, לרבות 8.3% יותר אזור חתך רוחב של זוקפי הגו בקרב נשים עם שיעורי היענות גבוהים לטיפול בהשוואה לקבוצת הביקורת ולרביעונים הנמוכים של ההיענות (p=0.006). עוד נראתה עלייה של 5.2% באזור חתך הרוחב של שריר המותן (p=0.02), 7.2% יותר מסה בכלל השרירים סביב עמוד השדרה אצל המשתתפות עם שיעורי ההיענות הגבוהים (p=0.001), 3.9% יותר צפיפות בעצם הספוגית בעמוד השדרה (p=0.007) ו-2.9% יותר אזור עצם קורטיקלית בירך (p=0.009). לא נצפו הבדלים מובהקים בשרירי הירך או באזור חתך הרוחב – בניגוד לאזור העצם הקורטיקלית – של הירך.

טבלה 4

טבלה 4
ניתוח PP: המשתתפות ברביעון ההיענות התחתון (N=6) צורפו למשתתפות קבוצת ה ביקורת (ביקורת+ משתתפות בעלות רמת היענות נמוכה = 30) ונערכה השוואה עם השינויים האבסולוטיים והשינויים באחוזים שנמדדו באמצעות CT במשתתפות בשלושת רביעוני ההיענות הגבוהים בקבוצת הניסוי (משתתפות בעלות רמת היענות גבוהה = 18)

איור 4

איור 4
הבדלים בשינויים (mean±SE) שנמדדו במהלך תקופה של שנה עבור מי שהשתמשו במכשיר במשך יותר משתי דקות ביום בהשוואה לקבוצת הביקורת בתוספת רביעון ההיענות התחתון מקבוצת הניסוי. כל פרמטר שנמדד, למעט השרירים שסביב הירך ואזור חתך הרוחב של הירך, הראו שההתערבות המכנית עוררה שינויים משמעותיים ומובהקים בקרב קבוצת הניסוי.

DXA

ערכי ה-DXA בנקודת הפתיחה של המחקר ובמדידות המעקב מופיעים בטבלה 5. ערכים ממוצעים עבור BMC ו-BMD של עמוד השדרה ועבור BMC כולל של הגוף היו גבוהים יותר באופן מובהק בשתי הקבוצות במבדקי המעקב. בנוסף, בקבוצת הניסוי היו ערכי ה-aBMD הכולל של הגוף גבוהים יותר אחרי ההתערבות המכנית. עם זאת, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות בשינוי האבסולוטי ו/או בשינוי באחוזים עבור כל מדידות ה-DXA הללו של הרכב סוף ועצמות (טבלה 6).

טבלה 5

טבלה 5
ערכי DXA מלפני תחילת הפרוטוקול (קו בסיס) וממדידות מעקב עבור אזורים ספציפיים במערכת השרירים והשלד וכל הגוף, מקבוצת הביקורת ומקבוצת הניסוי (N=24 בכל קבוצה)

טבלה 6

טבלה 6
שינויים אבסולוטיים ושינויים באחוזים במדידות DXA מקבוצת הביקורת ומקבוצת הניסוי (N=24 בכל קבוצה)

דיון

הנתונים ממחקר זה מלמדים כי היווצרות עצם ושריר יכולה להשתפר בנשים צעירות עם BMD נמוך באמצעות חשיפה יומיומית קצרה לאותות מכניים בסדר גודל נמוך מאוד. ההנחה היא שההשפעה הפיסיולוגית של האותות החיצוניים הללו מבוססת על כך שהם מגבירים את היכולת המולדת של השרירים להתכווץ והם פועלים על השלד גם בפעילויות "פסיביות" יותר כמו עמידה. העובדה שהמשתתפות בקבוצת הביקורת והמשתתפות בעלות שיעורי ההיענות הנמוכים ביותר הפגינו שיפור רק בפרמטר אחד במהלך שנת הניסוי, בשעה שהמשתתפות בקבוצת הניסוי הפגינו שיפורים בכל הפרמטרים של השלד והשרירים, מחזקת את ההשערה שהשלד מוכן להגיב לאותות מכניים, ושהאותות הללו אינם חייבים להיות "גדולים" כדי להיות אנבוליים.

מחקר זה תומך בהנחה שאותות מכניים בסדרי גודל נמוכים מאלו העלולים לגרום נזק לעצמות עשויים לשפר את התפתחות השלד והשרירים. ניתוח ה-ITT חשף ששנה אחת של אותות מכניים כאלה שיפרה עבור משתתפות קבוצת הניסוי את העצם הספוגית בשלד הצירי ואת העצם הקורטיקלית בגפיים ב-2.0% וב-2.3% (בהתאמה) והובילה לשינויים גדולים יותר בקבוצת הניסוי מאשר בקבוצת הביקורת. במקביל לשיפורים הללו בעצמות, האותות המכניים בסדר גודל נמוך ובתדר גבוה הגדילו באופן משמעותי את מסת השריר. עלייה גדולה כמעט ב-5% בחתוך הרוחב של השרירים הפארא-שדרתיים נצפתה בנשים בקבוצת הניסוי בהשוואה לאלו בקבוצת הביקורת.

כמו עם כל התערבות טיפולית, חשוב להדגיש שגם כאן הטיפול יהיה אפקטיבי רק כאשר יש רמות מספקות של היענות לטיפול. ניתוח ה-PP הראה שיעילות ההתערבות תלויה באופן ישיר בהיענות. אצל נשים שהשתמשו במערכת הרטט במשך לפחות 2 דקות ביום נראתה עלייה בעצם הספוגית והקורטיקלית ובשרירים הפארא-שדרתיים, לעומת הנשים שהשתמשו במכשיר פחות משתי דקות ביום, שאצלן לא נראו כל שינויים בפרמטרים השלדיים, שהיו שונים מאלו שנמדדו בקבוצת הביקורת. אצל אותן נשים שהשתמשו במכשיר לפחות 2 דקות ביום היו השיפורים גבוהים ב-7.2% בשרירים השדרתיים, 3.9% בעצם הספוגית בעמוד השדרה, ו-2.9% בעצם הקורטיקלית בירך, בהשוואה למשתתפות קבוצת הביקורת ולמשתתפות בעלות רמות ההיענות הנמוכות. מעבר לסף שימוש של שתי הדקות כבר לא נראו שיפורים נוספים, אפילו לא אצל הנשים ברביעון הגבוה של ההיענות לטיפול, מה שמרמז כי התגובה הביולוגית איננה בעלת אופי מצטבר.

המנגנונים הגורמים לאותות המכניים ברמה נמוכה מאוד לחזק את מערכת השלד והשרירים אינם ברורים לנו עדיין. הבסיס הפיסי של תרגום אותות מכניים ברמה נמוכה לתגובה ביולוגית נובע אולי ממערכת הגברה המושגת באמצעות תנועת נוזלים העוברת דרך מערכת התעלות של העצם ותודות לתלות ההדדית בין לחץ הנוזלים לבין התדר. מנקודת המבט הביולוגית, מסת השלד המשופרת קשורה אולי לשינויים בבקרת השעתוק של רקמת העצם הנובעים מויסות-מעלה של גנים המעורבים בייצור העצם, מויסות-מטה של גנים המעורבים באיכול העצם, או משניהם גם יחד. אין ספק שייתכן שההסתגלות של מערכת השרירים והשלד לאותות החיצוניים רגישה יותר לאותות בתדר גבוה, בדומה למערכות פיסיולוגיות אחרות המתוכננות לנטר "גירויים חיצוניים" כמו ראייה (צבע), שמיעה (טון), ומישוש (לחץ), ושהאותות החיצוניים הללו מעובדים בתוך חלונות ספציפיים של רגישות ומתחילים "לכבות" כאשר האות נהיה בוהק מדי, חזק מדי או כבד מדי.

המנגנונים הפיסיים והביולוגיים המווסתים את ההסתגלות של העצם לעומס הם מורכבים וקשורים לאינטראקציה בין נתיבים המתרחשת באמצעות תיווך של כוח הכבידה, כיווצי השרירים, ופעילות גופנית, כמו גם באמצעות התיווך של מרכיב גנטי המגדיר את רגישותה של מערכת השרירים והשלד לאותות מכניים. במחקר זה נשמרו האותות המכניים ברמה נמוכה מאלו המופעלים על השלד בזמן פעילות גופנית מאומצת, עם זאת, הם היו חזקים יותר מהאותות שאנו חווים בפעילויות המינימליות שלנו בחיי היומיום. סדרי גודל נמוכים מאוד אלו מיועדים להעצים את האותות המכניים המתעוררים בעקבות כיווצי שרירים בזמן פעילויות פסיביות כמו עמידה תוך שמירה על יציבה נכונה, בעוד שסדרי גודל אחרים שמתחת לרמות עומס אלה עלולים לגרום לנזקים מזעריים ברקמת העצם. הנתונים הללו תומכים גם בהשערה הקשורה לתלות ההדדית בין מערכת השרירים והשלד, שבה מצבים כמו סרקופניה (איבוד מסת שריר) וההדרדרות של התוכן הספקטרלי של כיווצי השריר עלולים לצמצם את רכיבי הויסות המרכזיים של השלד ולתרום לאטיולוגיה של אוסטאופורוזיס.

ההשפעות האנבוליות של ההתערבות המכנית על השרירים והעצמות ממשיכות להתקיים גם כאשר מכניסים למשוואה את משקל הגוף, למרות ההשערות שהועלו לפיהן הגירוי המכני בסדר גודל נמוך יועיל במיוחד למשתתפות שמשקל גופן נמוך יותר. ייתכן בהחלט שהתגובתיות של קבוצת הניסוי נבעה מכך שסדר הגודל של האות היה גבוה ב-50% מזה שבו השתמשו במחקר אחר שבו השתתפו נשים לאחר מנופאוזה (0.3 כוח ג'י בהשוואה ל-0.2 כוח ג'י), אך ייתכן גם שכל הנשים במחקר זה התחילו את הניסוי עם BMD נמוך, ולכן כל הקבוצה הייתה רגישה יותר לאותות המכניים. אפשר גם לבחון את ממצאי המחקר מול הידיעה שעכברים עם BMD נמוך רגישים יותר לאותות מכניים בתדר גבוה מעכברים שצפיפות העצם שלהם טובה, אך עדיין לא ברור אם זה נובע מכך שהאות גדול יותר בעצמות קלות, או מכך שהצמות המועדות לאוסטאופורוזיס בגלל חוסר שימוש נוטות להיות רגישות יותר לתאוצות מכניות. ייתכן גם שהנשים במחקר זה, כמו הילדים המוגבלים במחקר אחר, הגיבו טוב יותר בגלל גילן הצעיר, ושלאורגניזם צעיר קל יותר לייחד את הפרה-אוסטאובלסטים ולהופכם לתאים בוני עצם.

השימוש ב-CT כדי להשיג מדדים של שרירים ועצמות בשלד הצירי ובגפיים סיפק תובנות חשובות על האמצעים שבהם האות המכני ברמה נמוכה עובד, ועזרו לזהות את הרקמות הספציפיות ואת האזורים האנטומיים שהושפעו מהאות. במדידות ה-DXA, לעומת זאת, לא ניתן לתקן באופן מלא את השגיאות הקשורות לשינויים בממדי השלד והגוף ולכן הן אינן מאפשרות הערכה של מסת השריר באופן מופרד מרקמות רזות אחרות. בהתאם לכך חשוב לציין כי במחקר זה בדיקות ה-CT עזרו לזהות הבדלים חשובים בעצמות ובשרירים בין משתתפות קבוצת הביקורת לבין קבוצת הניסוי, הבדלים שלא נראו באופן ברור ב-DXA. לדוגמה, השימוש ב-CT הראה שבקבוצת הניסוי נצפתה עלייה משמעותית באזור חתך הרוחב של השרירים השדרתיים בהשוואה לקבוצת הביקורת, מה שמעיד על היתרונות של ההתערבות המכנית מעבר להשפעתה על העצמות בלבד. נתונים אלה מראים שלאותות מכניים יש פוטנציאל להשפיע הן על העצמות והן על השרירים, ואם לוקחים בחשבון את חשיבותם של השרירים לשכיחות הנפילות והפציעות הנובעות מנפילות, ייתכן שההתערבות הזו יכולה לסייע בהקטנת הסיכון לאוסטאופורוזיס גם מההיבט של שברים.

למחקר היו מספר מגבלות וחשוב להתייחס לתוצאות ולנתח אותן בהקשר של התכנון ומגבלותיו. ראשית, חשוב להדגיש שלא מדובר במחקר אקראי כיוון שמעצם התכנון שלו המשתתפות חולקו לקבוצות הניסוי והביקורת על סמך כתובת המגורים שלהן, פשוט מטעמי נוחות מעשית. רנדומיזציה אמנם לא בוצעה, אך המדידות בתחילת הניסוי (קו בסיס) זיהו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות רק במדד הגובה, והתייחסות אל הגובה כאל משתנה מסביר (קווריאט) לא שינתה את התוצאות הסטטיסטיות. בנוסף, המשתתפות לא נלקחו מהאוכלוסיה הכללית אלא נבחרו מבין מתנדבות צעירות, לבנות, עם BMD נמוך והיסטוריה של שברים. עם זאת, יש לזכור כי כוונת המחקר הייתה לקבוע האם השלד של נשים צעירות עם BMD נמוך יכול להתחזק בהשפעתם של אותות מכניים ברמה נמוכה, ולא אם כל אדם באוכלוסיה הכללית יוכל לצאת נשכר מטיפול שכזה. ייתכן בהחלט שהתוצאות שלנו לא היו חלות על משתתפות עם עצמות צפופות יותר, על נשים מבוגרות (או צעירות) יותר, על קבוצות אתניות אחרות, או על גברים. בדומה, הממצאים שלנו חלים על סוג ספציפי של גירויים מכניים, וסביר להניח שסוגים אחרים של עומסי רטט עשויים להוביל להשפעות שונות על מסת העצם. ואכן, מחקר בן 8 חודשים שנערך לאחרונה עם משתתפים צעירים ובריאים לא מצא כל השפעה לאימוני רטט כלל-גופי קצרים (4 דקות), 3-5 פעמים בשבוע, בסדר גודל גדול (8g) על עצמות המשתתפים, אם כי הגירוי כן שיפר את גובה הניתור שלהם. האוכלוסיות השונות במחקרים השונים, הניסיונות למדוד את תגובת השרירים והשלד, והטווח הרחב של סדרי גודל של הגירוי המכני (0.3g כאן, 8.0g שם) הם הסברים אפשריים לפערים בין התוצאות של מחקרים שונים בתחום. ייתכן גם שרקמות השרירים והשלד של משתתפות בריאות יותר, עם עצמות חזקות יותר, לא היו מגיבות כך לטווח זה של עומס.

חשוב להדגיש כי מחקר זה גם אינו מתייחס למה שעתיד לקרות לשיפור שמשיג הגירוי המכני בעצמות ובשרירים לאחר הפסקת ההתערבות. כמו עם התערבויות אנבוליות אחרות, ייתכן שהשיפורים הללו בעצמות יתפוגגו ברגע שהטיפול ייפסק, וייתכן שיהיה צורך ביישום של אסטרטגיות אחרות (לדוגמה, תרופות, התעמלות) כדי להילחם בהדרדרות. אבל גם באשר אלפשרות לשמר לאורך זמן שיפורים שהושגו בעזרת התעמלות ישנם חילוקי דעות, כאשר במחקרים מסוימים נמצאו ראיות לכך שצמיחת עצם שהושגה באמצעות עומס מכני על העצמות אצל נשים לפני המנופאוזה ואצל נשים מזדקנות נשמרה גם אחרי הפסקת התרגול, ואילו במחקרים אחרים נמצא כי השיפורים בעצם שהושגו אצל נשים לפני המנופאוזה החלו להדרדר ברגע שההתעמלות הופסקה. אם אפשר הסיק משהו מהשיפור במסת השרירים שאירע במקביל לשיפור במסת העצם שנצפה במחקר זה, הרי שיש אפשרות שהאתגר המכני הנוסף שנגזר מהשרירים לעצמות יתרום לשימור רקמת השלד גם אחרי שלא ייעשה עוד שימוש ברטט בסדר גודל נמוך.

לפחות 20% מהשינויים במסת העצם נגרמים על-ידי גורמים סביבתיים ניתנים לשליטה, כמו פעילות גופנית. לצערנו עד היום לא הוכח שהתערבות של התעמלות משפיעה באופן ברור על זקנים בגלל הקושי ליצור היענות לטווח ארוך, בגלל הירידה בתגובת ההסתגלות לנשיאת עומס בהזדקנות, ובגלל העלייה בסיכון לפציעות בזמן התעמלות מאומצת. לעומת זאת, שיפור מערכת השרירים והשלד בשנות הבגרות המוקדמות , תוך העלאת שיא מסת העצם והשריר בגוף הבוגר, עשוי לצמצם את הההדרדרות בחוזקן ובשלמותן של העצמות בגיל זקנה. זה נכון במיוחד כשמדובר בבני נוער הסובלים משברים כיוון שהם מצויים בסיכון גבוה יותר לירידה במסת העצם אחרי תום גיל ההתבגרות. מחקרנו זה טוען שעומס מכני לא פולשני המופק בסדרי גודל נמוכים מאלו הכרוכים בהתעמלות עשוי להציע אמצעי ייחודי לשיפור וחיזוק מערכת השלד והשרירים, ושייתכן שיוכל לעזור בצמצום מידת הפגיעות של העצמות. העובדה שאותות כאלה משפרים הן את מצב העצמות והן את מצב השרירים מצביעה על האפשרות שהעומס המכני מתמודד עם גורמי סיכון לאוסטאופורוזיס שהם מעבר ל"רק" כמות ואיכות העצם. יתרה מכך, נראה כי האותות המכניים בעצמה נמוכה משלבים היבטים רבים של מחזור ההתחדשות המורכב של העצם, משפרים את ייצור העצם ובמקביל מדכאים את איכולה. שאלות רבות עדיין נותרות ללא מענה, למשל, האם היתרונות שהושגו במחקר זה עבור מערכת השלד והשרירים יוכלו להמשיך ולהתקיים גם אחרי הפסקת הטיפול, והאם התערבות כזו תעזור, בסופו של דבר, למנוע שברים ואוסטאופורוזיס בגיל מתקדם. אין ספק שתשובות לשאלות אלה יהיו בעלות ערך רב בהערכת הפוטנציאל הטמון בטיפול לא תרופתי למניעת שברים ואוסטאופורוזיס בעשורים הבאים בחיים.

דילוג לתוכן